סבתא זוכרת אותם בשדה התעופה, עם הרבה מזוודות והיא רועדת מפחד. היא בטוחה שגם אימא שלה פחדה מאד. דודה הלך לפניהם ונתן לזה " בקשיש " ולהוא גם וכך פילס להם את הדרך כמעט עד המטוס. רק כשהמטוס המריא הם נשמו לרווחה. וכך הצליחו " להבריח " את הטבעת היקרה.
הטבעת הזו היום אצל סבתא שלי. סבתא קיבלה אותה מסבתא רבא כמה שנים לפני מותה. סבתי באה לביקור אצלה והיא כבר לא הייתה כל כך בריאה, וסבתי שוב התפעלה מהטבעת. אז היא אמרה לסבתי " מירה, קחי אותה עכשיו. היא מיועדת לך, היא שלך, קחי אותה ". סבתא לקחה אותה באסירות תודה ובתחושה של גאווה גדולה. היא ידעה בדיוק את הערך הרגשי של הטבעת הזו, היא ידעה כמה סיכונים הם לקחו כדי שהטבעת תישאר במשפחה.
סבתא עונדת אותה כל הזמן ובבוא הזמן טבעת זו תעבור לגלית, דודתי אחות של אבא שלי, שהיא בתורה תעביר אותה לעמית, בת דודתי( בבוא הזמן(.
הסיפור שסיפרה סבתי מאוד סיקרן אותי והייתי במתח לכל אורכו: מה יהיה האם יצליחו להעביר את הטבעת לארץ ישראל? מדוע נתנו " בקשיש " כדי לעבור את הדרך עד המטוס? בסוף שמחתי שהסוף היה טוב והטבעת אצל סבתי.
העלייה לארץ הייתה דרך איטליה, שם הם היו כשבועיים ושם יכלו לקנות את מה שלא יכלו להוציא ממצרים.
העלייה לארץ היוותה ניתוק מאד חד מהילדות של סבתא שלי, מה שנותר לה היא הטבעת.
בתהליך איסוף החומר שוחחתי עם סבתא מצד אבי ביקרתי עם משפחתי אצל סבתי בביתם במבשרת ציון הם שמחו וסבתא סיפרה לי על הטבעת.
הסיפור תרם לי ללמוד על משפחתי ועל סיפורים מעניינים
בקרב משפחתי המורחבת.
עופרי גור אריה