אמי רויטמן
הנסיעה המיוחדת לעבודה של רוזה פארקס
כמו בכל בוקר בשעה שש התעוררתי משנתי שטפתי
את פני ,לבשתי את בגדיי ואכלתי את ארוחת
הבוקר .מיד לאחר מכאן יצאתי מביתי לכיוון תחנת
האוטובוס .בדרכי חשבתי בעצב על כך שבמהלך
הנסיעה אאלץ שוב לפנות את מקומי או לשבת
במושבו האחורי של האוטובוס.
סוף סוף הגעתי לתחנה מתנשפת מעט .היה זה חודש
אוגוסט של שנת 1955וחום כבד שרר בחוץ .לאחר
מספר דקות המתנה הגיע לבסוף האוטובוס .עליתי
עליו ,שילמתי את דמי הנסיעה והתקדמתי לכיוון
אגפו האחורי .בדרכי לשם הסתכלתי על האנשים
הלבנים שמתעלמים מאתנו“ ,השחורים” .לאחר
כחצי שעה של נסיעה הגעתי ליעדי .כמובן שירדתי
מהאוטובוס רק לאחר שכל “הלבנים” יצאו.
כמו בכול יום עבודה היינו מקבלים בדים ומתחילים
במלאכה .לאחר כשעתיים של עבודה יצאתי להפסקה.
מחשבותיי היו נתונות כולן להפליה הנוראית ששררה
בין ה”לבנים” “לשחורים” .הייתה לכך סיבה :ימים
מספר לפני כן נחרדתי כמו רבים מאחיי מהרצח
האכזרי של אמט טיל ,שנרצח במיסיסיפי בהיותו בן
,14מכיוון ששוחח עם אשה לבנה .האם מעשה זה
כאב לי ביותר משום שהייתי חשוכת ילדים? ייתכן.
דמעות עלו בעיני .בתום ההפסקה שבתי למלאכתי.
16