המשותף לבלוקים
החזרתיות של הבלוק, הנולדת משכפול יחידות הדיור הזהות זו לצד וזו
מעל זו, וכמובן, החזרה על אותו בלוק שוב ושוב במרחב. מפתה לראות
באנונימיות המנוכרת הזו תוצר לא מכוון של יעילות וסטנדרטיזציה
תכנונית, כזו שנלקחה רחוק מדי ובוצעה בחוסר תשומת לב או רגישות.
אך כפי שטוען יואב מאירי )מאירי, רכוש משותף, 6002( בעקבות מייקל
הייז ) (K. Micheal Haysניכור זה אינו מקרי. אצל הנס מאייר, שהיה
מאלה שפיתחו את המודל של בלוק הסרגל, הניכור היה מכוון. מטרתו
של הניכור בסביבה הבנויה הייתה ליצור, ולסמל, את השוויון המעמדי,
זה המאופיין בהעדר הבדלים, ואת האדם המודרני הקוסמופוליטי
והחופשי שאינו נקשר למקום אחד. מאירי מצביע על הניגוד בין
הקוסמופוליטית הזו לבין השאיפה הציונית להשתמש בדיור הציבורי
כדי לעגן ולקשור את הדיירים בשיכונים אל המקום ואל הארץ. )טמיר-
טאוויל, 1102(
עירוני ופחות מגדיר חלל מבלוקי הסרגל הארוכים. בלוקי Hהיוו בסיס
לבנית מודל בינוי זה משקף כמובן גם את המעבר מחברה
קולקטיביסטית ריכוזית לחברה יותר אינדיווידואליסטית. )טמיר-
טאוויל, 1102(
על בסיס נתונים אלו והרצון לחזק את הקולקטיב הישראלי בעזרת
ארכיטקטורה ותכנון ההצעה להרחבת השיכונים מנסה להתמודד ולגשר
בין הדרישה האינדיווידואליסטית לבין הרצון לייצר קולקטיביות.
אינטרסים
כבמתבקש, עלי לבחון את הדרכים האפשריות להרחבת שטחי המגורים
והוספת שטחים חדשים לצד שימושים נוספים. תהליך זה כרוך בשלושה
פרמטרים מהותיים שעלינו להתחשב בהם בעת התכנון:
1. אינטרסים חיצוניים: המרחב העירוני.
2. אינטרסים פנימיים: רצון הדייר להרחיב את שטח הדירה.
3. סטרוקטורה: מגבלות פיזיקליות.
לכן, עבור כל עיבוי והוספה ייבחן המקרה בכל אחד מהפרמטרים בנפרד
ולאחר מכן יוצלבו התוצאות עבור כל מקרה בנפרד.
בהקשר העירוני, האירוניה היא שבלוקי הסרגל הפזורים בכל רחבי
הארץ, הם אורבאניים יותר מרוב הבינוי שבא בעקבותיהם. האפשרות
לבנות לגובה וההתפרסות שמכתיב הרכב הפרטי יצרו, משנות השישים
ואילך, בינוי המבוסס על מגדלונים במגרשי חנייה, בינוי שהוא עוד פחות
41