והמשכתי לבכות.
בכיתי ,וחשבתי על עתידי שנהרס ,אמרתי לעצמי :
“זה לא מגיע לי ,אני ילד טוב ,רק הייתי משועמם
קצת!“ ...זה לא מגיע לי” חזרתי על כך שוב ושוב.
פתאום נשמע קול של ילד“ :איך הגעת לפה?” קפצתי
בבהלה והסתכלתי לעבר הילד ששאל את השאלה.
הוא היה שחור גם ,מן הסתם ,ורזה.
עניתי על שאלתו“ :יריתי מאקדח לשמיים!” -ואז
ניגבתי את הדמעות מעיניי.
“מה קרה בדיוק?” שאל הילד שוב.
לא התביישתי לספר ,דווקא רציתי! והתחלתי את
סיפורי .סיפרתי את כל הפרטים בלי לשקר ,עד הסוף.
ואז אמר הילד:
“דרך אגב ,קוראים לי ביל”.
והוסיף“ :חכה! אתה עדיין יכול להגשים אם חלומך”.
“איך?!” -שאלתי בפליאה.
הוא הסביר“ :יש לנו משגיח שקוראים לו פיטר
דייוויס .הוא אמנם די קשוח ,אבל הוא גם המורה
למוסיקה כאן .אולי הוא ירשה לך להשתתף במקהלה
של המוסד”.
לפתע נשמעה פקודה“ :כולם ללכת לארוחת
הצהריים!!!” וכך עשינו .התיישבתי ליד ביל שאכל
בשקט ,ואז הוא הצביע על איש כלשהו ואמר:
“זה פיטר המשגיח ,לך אליו ובקש ממנו להתקבל
למקהלה”.
30