סבא משה ז"ל (בעלך האהוב) היה ממקימי בית הכנסת. עבורו הייתה הקמת בית הכנסת הגשמת
חלום. הוויכוח הציבורי על קיומו של בית כנסת בחצר הקיבוץ החילוני היה טעון וסוער. היום , בראי
הזמן, האם את חושבת שקיום בית כנסת כאן הוא טוב לקיבוץ ?
בטח ! בטח ! (סבתא מתלהבת )כבר אז הבנו את החשיבות של בית הכנסת שיהיה מקום בו אנשים
יוכלו לחזור לשורשים , לתפילות ולמקורות (רובנו הגענו מבתים אדוקים). כמקום אליו יגיע קהל בחגים ,
בערבי שישי ובשבת בבוקר. מקום שבו ננחיל לדור הצעיר את המסורת , ברית המילה ,העלייה לתורה.
לאורך השנים, ואני שמחה שגם היום, משמש המקום ללימוד ילדי בית הספר בחגים, על התקיעה
בשופר בראש השנה , ארבעת המינים בסוכות, הסבר על ספר התורה , על הטלית וכן הלאה. על אף
הוויכוחים שקדמו לכך אני מרגישה שהיה נכון לבנות את בית הכנסת.
לסיכום :
סיפורי גבורה , אומץ , הקרבה ונתינה נקשרו בתקומה ובניית החזון הקיבוצי בפרט ובמפעל הציוני בכלל.
אתם, מקימי הקיבוץ, הייתם קבוצת צעירים שהחלו את חייהם המשותפים. יצאתם מדי בוקר לעבודה ,
לעבודת השדה ,לייבוש הביצות ולהפרחת השממה. בנוסף התחלקתם בנטל השירותים השונים , כביסה
, מטבח , שמירה וחינוכם של הילדים .
הייתם שותפים להקמת משהו אדיר , אני מצדיעה לך ולבני דורך.
אוכל להבטיח שבכל מאודי אפעל ללימוד ולשימור אותה רוח גם בקיבוץ של היום.
להיות ולו לרגע אחוזת התלהבות , טעונה באידיאלים וחדורת תקווה.
תודה לך סבתא
באהבה , קרן.
רחל לביא עם נכדה עומר
רונן.