אנשים. הם בעצם החליטו על הכל. אף אחד לא חשב עצמאית. יום אחד הייתה הודעה: "זלדה
וירחמיאל נכנסים לאוהל משותף כי באים אנשים חדשים". כך בעצם נוצרה החתונה שלנו.
בהמשך, על הגבעה, נכנסתי להריון. הנשים בהריון לא הורשו להישאר בגבעה ונשלחו לבנימינה.
שם חיו האימהות והילדים עד שעברנו לישוב הקבע ב- 3411. את אהוד ז"ל, ילדתי בבילינסון.
את רבקה ושאולי- בטבריה, כשכבר ישבנו בכ.ב. משלושת הילדים שלנו זכינו ל-11 נכדים ו-2
נינים.
דליה: כשכבר התיישבתם בכפר בלום, במה עסקת?
זלדה: בהתחלה הייתי אקונומית. לא הבנתי דבר בזה או בבישול. בוב אמר פעם: "לא יכולתי
בישלנו אגמיות (ציפורי מים)
לראות אותה עומדת ובוכה, אז אכלתי את מה שהיא בישלה".
ובשר שקנינו מהערבים. בהמשך גידלנו ירקות בעצמנו ואפינו את הלחם. הייתי גם מטפלת
תינוקות ופעוטים כשנתיים. אח"כ- עבדתי כאם בית בארבע חברות-נוער שהגיעו לקיבוץ. בגלל
בעיית בריאות עברתי לעבוד לזמן קצר בתפירה עד שסדרן העבודה ביקש שאעזור כמה ימים
במרפאה. נשארתי במרפאה 11 שנה...וכשסיימתי שם עברתי לקוסמטיקה, רקחתי קרמים
וסידרתי תורים ועשיתי טיפולי רגליים, עד גיל שמונים!
דליה: ! wowאחרי כל כך הרבה שנות עבודה, איך המעבר לחיים של גמלאית?
זלדה: עד גיל שמונים, לא היה לי אף פעם זמן לעצמי. ירחמיאל המשיך לעבוד עד גיל תשעים.
הוא עבד במפעל ואני הייתי בבית. בישלתי, כיבסתי, ארגנתי. נסעתי לתל-חי ולמדתי שם מלאכת
יד, רקמה וספרות. בהמשך הלכתי גם להתעמלות בתל-חי ולקורס בתולדות האמנות. (הפסקתי
לנסוע לתל-חי רק לאחרונה. אחרי ששברתי את הרגל). ירחמיאל ואני שיחקנו רמי-קוב כל יום.
יצאתי לטייל ולהליכות, סרגתי גרבי תינוקות בידי זהב. תמיד מצאתי מה לעשות ובמה להתעניין.
דליה: מרגשת העובדה שעבדת במה שאהבת עד גיל שמונים, וגם שמילאת את חייך בתוכן
כשפרשת מהעבודה. זו השראה וצידה טובה לדרך לבני הדור שלי.
זלדה: עכשיו, סו איתי. (סו היא מטפלת מנפאל). היא הייתה קודם המטפלת של ירחמיאל. אחרי
שירחמיאל ניפטר היא נשארה איתי. הקשר שלנו הוא כמו בין אמא לבת. היא די מופנמת וסגורה
אבל אני קוראת את העיניים שלה. היא תמיד שואלת- "איך את יודעת?" היא ישרה נעימה
ומסורה. לפעמים יש ביננו אי הבנות בעיקר כאלו שנובעות מאי הבנת השפה אבל אנחנו תמיד
מבהירות אותן.
דליה: מה את חושבת על הקיבוץ היום?
זלדה: אני די מבולבלת ממה שקורה היום, לא בעניינים. אני לא שומעת טוב ובשנה האחרונה
הפסקתי ללכת לאסיפות. את האינפורמציה אני מקבלת מהעלון. אני לא מתערבת. אני מאמינה
שדיבורים בלבד אינם עוזרים. אני חייה את חיי בשקט. (למרות שאין זה אופיי המקורי...)אני גם
לא בטוחה איזו דרך היא הנכונה- זו שלי או זו של הדור הנוכחי. אני מרגישה שהרבה אנשים
מתייחסים אלי בכבוד, מראים אכפתיות ואהבה וזה משמח אותי. יש מנהגים רבים שאני רוצה