מדור ירוק בנושאי סביבה
חופשי על הבר
אני זוכרת את אחת הפעמים הראשונות שנשלחתי לבדי למכולת השכונתית (גדלתי בראשון לציון). אמא
הפקידה בידי כמה שקלים בודדים, וביקשה שאקנה כיכר לחם שחור וחצי כיכר לחם לבן. ניגשתי למדף
הנכון, הושטתי את היד לשני סוגי הלחמים היחידים שהיו שם ומילאתי את המשימה בהצלחה. כשאני
הולכת בימים אלה לקנות לחם, אני מרגישה כאילו אני רוכשת דירה. החלטה כבדת משקל ניצבת בפניי
מול המדף העמוס: לחם חיטה מלאה או שיפון, מחמצת שאור או קמח מלא משובץ באגוזים, ואולי בכלל
פיתות מקמח כוסמין?
עשרות שנים אחרי תקופת הצנע יש לנו את תקופת השפע. בכל מקום סביבנו נערמים מוצרים, מותגים,
חפצים. אפשרויות, הצעות, בחירות. רק תבחר, החופש האולטימטיבי. האם זה באמת כך?
בואו נעשה תרגיל. הרימו רגע את העיניים מהעיתון (ואל תשכחו לחזור) והביטו סביבכם בחדר או בגינה.
אני מתערבת על כך ש-20 אחוז מכם נתקלים כרגע במבטם בחפץ שנרכש על ידכם או נקנה עבורכם
במהלך השנה האחרונה. לא הושאל, לא נמסר, לא הועבר במצב טוב. נרכש, חדש מהאריזה. תתחדשו.
אבל מה המשמעות הסביבתית של קדחת הרכישות שפקדה את העולם המערבי ואנחנו מסרבים
להחלים ממנה?
אני לא רוצה לדבר היום על תהליך הייצור של מוצר חדש, אם כי ברור לכולנו שגם לכך יש השלכות
סביבתיות כבדות (שימוש במים, אנרגיה, פליטת זיהום ועוד). אני לא רוצה להתבונן אחורה אל רגל
הולדתו של המוצר, אלא דווקא קדימה, אל רגע מותו. אל הנקודה שבה הוא כבר לא נדרש עבורנו, כבר
לא בשימוש, שוכב לו באיזה מחסן פלסטיק של "כתר" או במזבלה המקומית. הבעיה היא, שכמו בעינוי
מהסוג הגרוע ביותר, הוא לא מת במקום. הוא גוסס לאיטו ומחכה למוות שיגיע. אבל מה לעשות ורכשנו
סיר אלומיניום, וייקח לו "רק" 220 שנה להתכלות, או צעצוע מפלסטיק שזמן ההתכלות שלו עומד על
225 שנה, ואולי בעצם בקבוק זכוכית דקורטיבי, שיישאר קיים עד מיליון שנה... והנה, החופש הזה
שלקחנו לעצמנו לרכוש ולבחור ולקנות ולהוסיף ולהעמיס – עולה לנו ביוקר.
בכל שנה מושלכים בישראל כ-250 אלף טונות של מוצרי פלסטיק וניילון. רוב חומרי הגלם הללו ימתינו
מאות שנים בערימה דחוסה במזבלה, במקום להיות מושלכים למיחזור ולהיטחן לפתיתים, מהם יכינו
מוצרים חדשים ואפילו בדים (פליז). גם מוצרי האלקטרוניקה ששבקו חיים וזרקנו לפח יגיעו למים
שאנחנו שותים ויזהמו אותם, במקום להימסר הלאה ולהפוך לחומרי גלם במפעלי מתכות שונים.
אבל מעבר לתפקידנו הקטן (ותודו, גם לא מטריח במיוחד) של מיחזור המוצרים, בואו נודה באמת –
המיחזור הוא טיפה בים. הוא מירוק כמעט עקר של המצפון שלנו, כאשר המציאות מוכיחה שאנחנו
עומדים לטבוע בזבל של עצמנו שרק חלק קטן ממנו ניתן בכלל למחזר.
לקחתי לעצמי את החירות (אפרופו חופש) כדי להציע את עשרת הדיברות לצרכנות נבונה מבחינה
סביבתית: