הרהוריו של תושב
רן ארנון
נירה עצרה לידינו בחריקת בלמים. "עבר מספיק זמן מיום העצמאות, אתה יכול לכתוב לעלון", על מה ?
על מי? שאלתי. לא חשוב העיקר שתכתוב. סתם, כל מה שעולה לי בראש ? נירה לא חיכתה שניה "דד-
ליין בעשרים לחודש" ירתה ונסעה הלאה. רגע, צעקתי אחריה, אני עוד צריך לפתוח סתימה (צנתור)
אחרת הרהוריו יהפכו לחרחוריו (של התושב), זה כבר היה מאוחר מדי, הפור נפל וההבטחה ניתנה.
יום ששי בצהריים לפני חודש. אני מוציא את עיתון 'הארץ' על שלל מוספי סוף השבוע מתכונן לעונג שבת
הפרטי שלי (עירית: "בסדר תקרא עיתון אבל מה מעניין אותך במודעות האבל" רן: "הכול מעניין אותי")
והנה הפתעה – במקום דפי מידע שנקראים תוך כדי הליכה מחדר האוכל לבית מופיע גיליון 'בבית'. טוב,
חשבתי לעצמי, את זה אני כבר לא אספיק לקרוא בהליכה עד הבית. התיישבתי ולא הפסקתי לקרוא עד
לסיום העלון (העיתון חיכה בסבלנות). על הסיבה ש'בבית' השיג את 'הארץ', אמר לי פעם מישהו: אתה
לעולם לא תזכור מי הייתה מלכת היופי בשנת 08' אבל תמיד תזכור מי הייתה הילדה הכי יפה בכיתה
שלך. אדם קרוב אצל עצמו.
העלון הוא ליבו הפועם של הקיבוץ והקהילה. גם בעידן דיגיטלי אין לו תחליף. אני עדיין מקבל וקורא
באדיקות את העלון של קיבוץ תל קציר (עירית: "מה אכפת לך כמה הניב מטע הבננות של תל-קציר
השנה" רן: "הכול אכפת לי" עירית: "בגלל שהכול מעניין אותך והכל אכפת לך ואתה לוקח הכול ללב
אז....לא חשוב")
עד כאן ברכות לגיא שלקח על עצמו משימה חשובה מאין כמותה וברכת הצלחה.
ועכשיו לחופש הגדול או בשמו הרלבנטי יותר הבלוף הגדול. הציפיות ממנו מרקיעות שחקים ומגיעות
כמעט עד לגובה האכזבה ממנו. בשביל הילדים הוא לא גדול מספיק. בשביל המבוגרים הוא לא חופש.